אראגון-הסוד הנסתר של הפירנאים

דמיינו נסיעה בכבישים מתפתלים על צלע הר, כשמעליכם פסגות מושלגות, מתחתיכם נהרות זורמים וסביבכם טבע פורח. כתבתנו הייתה באראגון, פגשה שם מקומיים נחמדים שניסו להראות לה הכל והבטיחה שתחזור.

חלק נכבד מהישראלים המבקרים בספרד – טסים לברצלונה, שבוודאי אין צורך שארחיב עליה. מעטים מדי יודעים שבמרחק שעתיים נסיעה בלבד ממנה מגיעים למקום שונה לחלוטין, האווירה התוססת משתנה לשלווה, העיר הגדולה מפנה את מקומה לכפרים קטנים ומבודדים והבניינים המפורסמים של גאודי משנים צורתם בהדרגה לגבעות מוריקות ולאחר מכן להרים גבוהים.

זהו אראגון (Aragon), אחד האזורים הצפוניים בספרד, ורכס ההרים הפירנאים הנמצאים בקצהו מהווים את הגבול הטבעי עם צרפת השכנה. אראגון מתחלק לשלוש פרובינציות: הווסקה (Huesca), סרגוסה (Zaragosa) וטרואל (Teruel).

גם הווסקה עצמה מחולקת למחוזות, שעל פי רוב קרויים על שם הגאיות המבתרים אותה מצפון לדרום ובהם זורמים נהרות שוצפים. ביקרתי בחמישה מחוזות בפרובינציה ויש לי תחושה שראיתי כמעט כל פינה שחבויה בה. מיד אספר על המסלול שעשיתי בחמישה ימים, אך אם מישהו מחפש ללכת בעקבותיי – קחו לפחות זמן כפול מזה. עם האקסטרה זמן תוכלו לטייל בניחותא, לעשות מסלולים ארוכים יותר, לספוג את האווירה הנעימה של האזור וכמובן, גם סתם לשבת וליהנות מהנוף המרהיב.

אז מה עושים שם בעצם? בגדול? פשוט מטיילים. צריך רק לבחור את דרך ההתניידות המועדפת עליכם: ברכב, ברגל, באופניים או בשילוב כלשהו של שלושתם, כי הטבע כאן הוא העיקר. בכל מקום אליו תסתכלו תמצאו שפע מסלולי הליכה ורכיבה באורכים שונים ובדרגות קושי משתנות. רובם מסומנים, אבל כדאי להתייעץ במרכזי המבקרים שתראו בדרך. קחו בחשבון, שהרוב המכריע של האנשים, כולל אלה שבתעשיית התיירות, לא יודע אנגלית, אלא רק ספרדית וצרפתית. אז כדאי לדעת אחת מהן כשמגיעים לאזור. או להביא שיחון. או אפליקציה. או מתורגמן. או משהו. אחרת ממש קשה לתקשר איתם, למרות הכוונות הטובות של כולם (ויש כוונות טובות).

ההרים והנהרות המאפיינים את הווסקה, גורמים לכך שהיא גן עדן של ממש לחובבי הספורט בטבע, ויש מגוון רחב מאוד של אפשרויות לטיפוס הרים, ראפטינג, קיאקים, טרקים וקניונינג (הליכה וטיפוס בתוך קניונים), בהתאם לרמת הקושי והאורך שמחפשים. ברוב העיירות תמצאו חברות המפעילות טיולים מסוג זה. אם אתם לא בקטע של פעילות ספורטיבית בכלל – אפשר פשוט לנסוע וליהנות מהנוף.

טיול באראגון מצריך שכירת רכב, כי התחבורה הציבורית נדירה ולא יעילה. אבל לפני שיוצאים לדרך, לדעתי כדאי לישון לילה אחד בברצלונה, כדי שתוכלו להישאר מפוקסים בנהיגה – הכבישים מפותלים מאוד וצרים עד כדי גיחוך. לא פעם מצאתי את עצמי ממש עוצמת עיניים, כשמצד אחד הר, מצד שני תיהום וממול מגיעה מכונית (לא, לא אני נהגתי). לא תמיד יש מקום לשתי מכוניות בו זמנית, ואז צריך להתחיל לחפש פתרונות יצירתיים. למרות כל אלה, המקומיים נוסעים מהר מאוד וגם מדברים הרבה עם הידיים, כך שהיו לא מעט פעמים בהן הידיים התנופפו בהתלהבות באוויר וההגה נותר מיותם.

ואוכל? הדבר החשוב ביותר שאני יכולה להגיד עליו, הוא שיש בו המון שמן זית, ולא משנה אם מדובר בתחנת דלק או במסעדת יוקרה. יצא לי לאכול אורז על מצע שמן זית, לטעום ירקות ברוטב שמן זית ואפילו לנסות גלידת שמן זית. רוב הזמן נהניתי מהמנות, אבל לא יכולתי להימנע מהתהייה על גודל מחסני השמן של המסעדות.

חשוב לדעת גם שהמנות הראשונות פעמים רבות בגודל של מנות עיקריות, אז ודאו שהעיניים שלכם לא גדולות יותר מהבטן, אחרת זה עלול להרוס את שאר היום (או הלילה). בהקשר הזה, כדאי גם לציין שכמו החנויות, מסעדות רבות נסגרות בין 14:00 ל-16:00, אבל פתוחות עד מאוחר בלילה.

אבל מה אוכלים? האראגוניים אוהבים בשר, ומכניסים אותו פחות או יותר לכל מנה. אחת המארחות שלי אפילו אמרה "אוכלים פה בשר בתוספת בשר. מקסימום גם לחם". אם אתם צמחוניים, ודאו היטב שאין אף סוג של בעל חיים באוכל שלכם. בגזרת הירקות, יש מעל 20 זנים של עגבניות בצבעים, בצורות ובטעמים שנים וגם אותן תמצאו במנות רבות. אגב, אם אתם רגישים לגלוטן, דווקא תמצאו אופציות רבות לבחור מתוכן.

מנה התחלתית אופיינית היא סלסלת טוסט, שמוגשת עם פלחי עגבנייה ושום חי. לפני שהספקתי לתהות לגבי המנה המוזרה, קיבלתי הדגמה: לשפשף שום על טוסט, אחר כך את העגבנייה ובסוף להזליף מעל הכל ניחשתם נכון – שמן זית.

אז שנתחיל במסלול?

סומונטנו – תצורות סלע וטיפוס צוקים שעתיים מברצלונה
מחוז סומונטנו (Somontano) יהיה כנראה המקום הראשון שתתקלו בו באראגון, לאחר שתנחתו בברצלונה, שכן הוא נמצא כשעתיים נסיעה ממנה. הנוף משתנה בהדרגה ככל שנוסעים צפונה, אל עבר רכס ההרים שבאופק. מזג האוויר כאן הוא ים תיכוני, וככזה חם מאוד בקיץ. גם הנוף הוא סמי-ים תיכוני, אבל לא באמת: למרות שתראו עצי שקד, גפנים, עצי זית, כבשים ומראות האופייניים למחוזותינו, לאט לאט תתחילו לראות גם כפרונים קטנטנים, הבנויים סביב (ועל) תצורות סלע מעניינות ומוזרות, כשמסביב גבעות מוריקות ומרחבים אינסופיים.

כמה קטנטנים הכפרונים האלה, אתם שואלים? פצפונים, ברמה שהמדריכה הצביעה על קבוצה של כחמישים בתים ואמרה "הינה כפר גדול יחסית". חשבתי שהיא צוחקת, אבל כשהתחלנו לחלוף על פני כפרים שיש בהם 11 או אפילו שני אנשים – התחלתי פשוט לתהות ביני לביני מה הופך בעצם שני בתים ל"כפר".

הנוף הולך ונהייה הררי יותר, ככל שמתקרבים לסיירה דה גוארה, רכס ההרים שלמרגלות הפירנאים, שפסגותיו הגבוהות מכוסות בשלג בחורף. מתחתם פזורים כפרים, שנמצאים בגובה 500-900 מטרים וגם בהם קר מאוד בחורף. בכל כפר מתגוררות משפחות ספורות (2,000 אנשים שמתחלקים בין 26 כפרים), שרובן עוסקות בתיירות, לכן לא חסרים מקומות לינה – בעיקר אכסניות, בתי אירוח ואתרי קמפינג.

יש נהרות רבים, העוברים דרך נקיקים וערוצים צרים, נופלים במפלים ונשפכים לבריכות תכלת יפהפיות. כיוון שכך, סומונטנו עשירה בפעילויות הטבע שהוזכרו קודם, ורוב תושבי האזור עוסקים באחת (או יותר) מהן. פעמים רבות תתקלו בשיירות תשושות של מטפסים מאובקים או קבוצות ספוגות מים אחרי טיול בנקיקים הרטובים. אם אתם בעניין, נסו את חברת guiassdebierge.com שבבירחה (Bierge). בנוסף, כבישים רבים קרובים לנהר או לבריכה טבעית, ואפשר להתרחץ בהם בכיף.

אנו ממשיכים צפונה עד לרודיאר (Rodellar), שמפורסם בזכות הצוקים האימתניים שגובלים בו, המושכים אליו מטפסים מקצועיים יותר ופחות מכל העולם. זוהי עיירת "צעירים" עם חיי לילה עשירים, הכוללים הופעות חיות מול הנוף. יש גם שבילי הליכה רבים, שיספקו אופציות רבות לאלה מביניכם שלא חובבי טיפוס.

אבל לא חייבים לנסוע דווקא לרודיאר, אפשר לעצור כמעט בכל נקודה ולמצוא שלל שבילי אופניים ומסלולי הליכה שיובילו אתכם ליערות, לגבעות או לאגמים. אם אתם לא בטוחים, נסו לבדוק באחד הכפרונים שיש בהם עשרה בתים ומעלה, שבהם תמיד תוכלו למצוא אנשים הולכים או יושבים מחוץ לבתיהם, שאם יבינו אתכם – ישמחו לעזור.

מחוץ לכל כפר נמצאים מנזרים מבודדים (הרמיטאז'ים), שנטושים במהלך רוב השנה, מלבד בפיאסטות באוגוסט, שמתקיימות בכל כפר ביום אחר, בהתאם לקדוש המגן של הכפר, ונמשכות עד אור הבוקר. החגיגות כוללות אלכוהול, מדורות והרבה מצב רוח. בימים הפיאסטות, ההרמיטאז'ים פתוחים לתפילות ובערבים יוצאות שיירות מתפללים מהכפר אל עבר המנזר.

במזרח המחוז נמצאת אלקזר (Alquézar) – עיירה עתיקה, שנבנתה על ידי המוסלמים, מסביב למבצר מסוף המאה ה-11 (ומכאן שמה, שהתגלגל מהמילה "מבצר" בערבית). העיירה הקטנה, שניצבת על גבעה, בנוייה מסמטאות צרות, מתפתלות ותלולות (מה שלא מונע מהמקומיים לנסוע בהן ללא רחם) בין הבתים העתיקים. בסמטאות פזורים בתי קפה, קונדיטוריות, מסעדות וברים קטנים, שחלקם נמצאים במבנים המקוריים, וחלקם בחדשים, ששוחזרו בצורה כה טובה – עד שממש אי אפשר להבדיל ביניהם. הטיילת שעל צלע ההר אמנם מתויירת מאוד, אך כדאי לעבור בה, ולו רק בשביל הנוף המרהיב הנשקף ממנה.

ברבסטרו (Barbastro), שנחצית על ידי נהר, היא ה"עיר הגדולה" של סומנטנו, ומתוך 17,000 האנשים המתגוררים במחוז, 15,000 מתוכם חיים בה. זוהי עיר נחמדה מאוד, שיש בה מדרחובים, בתים עתיקים, סמטאות צרות וכיכרות (שלעתים בקיץ מתקיימות בהן הופעות חיות).

מי שמשתגע מהשקט הכפרי של האזור וחייב שתהיה קצת תנועה סביבו, יכול לישון כאן. אבל אל תצפו ליותר מדי תנועה בלילה – בכל זאת, היא לא באמת עיר גדולה. בבוקר עשינו סיור קצר בעיר, שעדיין נמנמה בשקט, כי החנויות נפתחות רק ב-10:00. יש בברבסטרו נקודות תצפית יפות, כנסיה גותית גדולה וטיפוסית, ואזור עתיק מהמאה ה-10, שבעבר היה הרובע היהודי.

מה עוד? בעיירות ה"גדולות" יותר יש מרכזי מידע לתיירים, ותוכלו להצטייד בהם במפות ובמידע על האזור כולו. למרות שהעובדים כנראה ידברו רק בספרדית, יש די והותר עלונים באנגלית, כך שאפשר להסתדר. מספר הצעות: חובבי האומנות או ההיסטוריה (או אומנות היסטורית) שביניכם ישמחו לבקר ב-River Vero Cultural Park, שם תוכלו לבקר במספר מערות, שבהן ציורי קיר עתיקים.

בזכות האקלים המצוין לגידול גפנים ועצי זית, אפשר לעשות סיורי טעימות בין היקבים הפזורים ברחבי המחוז. מי שלא מתלהב מדי מיין, יכול לבקר באחד ממפעלי הגבינה שבאזור, או לקפוץ לבית בד, לטעום ולקנות הביתה.

איפה ישנים: כאמור, ברוב הכפרים יש מקומות לינה ברמות שונות ובמחירים שונים. מי שמעדיף שירותי תיירות (כמו מסעדות, לדוגמא), יכול לישון בברבסטרו. זהו גם מקום טוב לאלה שרוצים להמשיך צפונה. אני ישנת במלון San Ramón שנמצא ממש במרכז, שהוא יפה ונוח, ויש בו את כל השירותים שאפשר לצפות ממלון (כולל ספא).

מונזון והטמפלרים
העיר מונזון (Monzón) אמנם לא חלק מסומונטנו, אך היא נמצאת עשרה ק"מ מברבסטרו, וגם בה חם מאוד בקיץ. בעבר, העיר העתיקה של מונזון הייתה מחולקת לרבעים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – וכולם חיו ביחד בשלום. עם השנים, הנוצרים הרסו את השכונה המוסלמי. והרובע היהודי ננטש בעקבות הגירוש והתפורר. הבתים שנבנו על חורבותיו שימרו את צורת המבנים המקוריים. אגב, במהלך השיפוצים ברובע, מצאו ספרי תורה שהוסתרו בתוך המשקופים הרחבים, בכניסה לבתים.

גולת הכותרת של העיר היא המבצר הטמפלרי, שמשקיף על כל העיר מלמעלה (עם נוף של 360 מעלות מהמגדלים). אפשר לעלות אליו ברגל, דרך הסמטאות הצרות והקצת מוזנחות של העיר העתיקה. מי שמתעניין בהיסטוריה ובארכיטקטורה, בוודאי ייהנה מביקור במבצר המרשים, שנבנה במקור במאה ה-10, וכל גוף ששלט בו הוסיף אליו נדבכים.

כך, תוכלו לראות חומות מהמאות ה-17 וה-18, המקיפות מבנים טמפלרים מהמאה ה-12, לצד מגדל מורי מהמאה ה-10 ומנזר רומנסק. מעניין לראות את הסגנונות השונים המאפיינים את סוגי הבנייה לאורך השנים, שלעיתים משתלבים ממש באותו המבנה.

ההיסטוריה של המקום מרשימה לא פחות מהמבנים עצמם, ואפשר ללמוד עליה מהמדריך הקולי שתקבלו בכניסה (שלושה יורו, שניים לפנסיונרים) ומהשלטים הפזורים במתחם. באירועים מיוחדים ובחגים נערכים מופעים בהשתתפות שחקנים, הלבושים כטמפלרים ומבצעים סצנות שונות ומגוונות – החל משחזורי קרבות וכלה בדימויי תפילות וטקסים.

בנאסקה – בין פסגות מושלגות ועמקים מוריקים
עמק בנאסקה (Valle de Benasque), נמצא במרחק נסיעה קצר בלבד מסומונטנו, אך הוא שונה לחלוטין ממנו – מזג האוויר, הנוף, הצמחייה והבתים – כולם אחרים לגמרי. הדבר היחיד שדומה הוא כמובן הריבוי הטיפוסי בספורט טבע.

עמק בנאסקה נמצא בלב הפירנאים, ובדרך לכפר בנאסקה אפשר ממש לראות את הנוף מתחלף – הגבעות הופכות להרים והצמחייה נעשית מגוונת ועשירה יותר, בהתאם למזג האוויר החדש ששורר באזור. הנחלים והנהרות מתרבים, ולצדי הכביש יש המון מפלים ומפלונים, שזורמים במורד ההרים והצוקים. אין הרבה נקודות עצירה בדרך (כביש צר ומתפתל כבר אמרתי?), אז אם אתם חובבי צילום (או סתם חובבי נופים) – נצלו כל מפרצון קטן שתמצאו.

באותו היום מזג האוויר היה סגרירי וגשום, ובגללו התוכניות השתנו, כך שהגענו למקום שכלל לא התכוונו להגיע אליו – הכפר העתיק אנת'ילס (Ancilles). זהו יישוב קטנטן, שנראה ממש כמו במאה ה-16: סמטאות צרות, חצרות פנימיות ובניינים מ"פעם", כולל סמל הבית מעל הדלת, חרכי ירי, צריחים וחלונות ששפכו מהם שמן רותח. על הדלתות חרוטים סמלי הגנה ועל הארובות "מחסום" מפני מכשפות. נחמד לעשות סיבוב קצרצר בין הסמטאות הציוריות, שממש זורקות אותך כמה מאות שנים אחורה בזמן. אמנם מדובר בבתים פרטיים שאי אפשר להיכנס אליהם, אבל אפשר לדמיין איך הם נראים מבפנים.

במקרה יצא לי להיכנס לאחד הבתים (ככה זה כשמקושרים), וזה נראה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים: כלים עתיקים על הקירות, רהיטים כבדים מעץ ואח מבוערת. רק המטבח הרס את האשליה, אבל אני מניחה שיש גבול להשקעה של אנשים למען ה"אותנטיות". ואפילו בלי להרוויח על זה כסף.

הגן הלאומי בנאסקה הוא אזור הררי, ירוק ופורח בשלל צבעים (ביולי), ומכיל נהרות, מפלים, שמונים אגמי הרים וקרחון אחד. בנוסף, יש בו מספר פסגות עם כיפות מושלגות (בקיץ. בחורף האזור כולו מושלג לגמרי) וגם את ההר הגבוה ביותר באזור – אנטו (Aneto). בפארק מתגוררים מגוון בעלי חיים וציפורים אנדמיות, ואולי יתמזל מזלכם לראות את הנשר המזוקן (היחיד שאוכל עצמות!) שחי באזור, אך סביר יותר שתראו ציפורים או מכרסמים (אני ראיתי המון מרמיטות). כדאי לקפוץ למרכז המבקרים בעיירה בנאסקה לפני שתצאו לפארק – שם תוכלו להצטייד במפות ובמידע על מקומות שכדאי ללכת אליהם בפארק.

כאמור, הגעתי לבנאסקה ביום קר וגשום במיוחד, כך שבמהלך רוב היום הפארק היה מכוסה בשכבת ערפל, שמצד אחד שיוותה לו מראה קצת מכושף ומצד שני הייתה מאכזבת, כי רוב הזמן נאלצתי לדמיין את הנוף ("ומפה – ביום טוב – היית יכולה לראות את הקרחון… ופה – בדרך כלל – רואים את המפל הגבוה"). מזג האוויר התבהר קצת עד הערב (מזל שמחשיך שם מאוד מאוחר) ואז יכולנו לעשות קצת טיולונים קצרצרים.

במהלך הקיץ אי אפשר להיכנס לגן הלאומי במכונית פרטית, אלא צריך להשאיר אותה בכניסה לשמורה, ולהשתמש באוטובוסים (בתשלום), שיוצאים מדי חצי שעה מהחניון. מהנקודה שבה האוטובוס יוריד אתכם, יש שלל מסלולי הליכה – מקצרים (עשרים דקות) עד ארוכים (מספר שעות) לכל רמות הכושר. המסלולים השונים עוברים בטבע המוריק, בין ההרים (או עליהם) ומובילים למפלים ולמעיינות ההרים. אפשר בכיף פשוט למצוא מקום שקט לפיקניק בין העצים או על שפת אגם.

אופציה נוספת, היא לבקר ב-Hospital de Benasque. כן, גם אני תהיתי למה המארחים שלי מצאו לנכון לקחת אותי לסיור בבית חולים. אז זהו, שזה לא בית חולים. המילה "הוספיטל" בעצם נובעת מהמילה "הוספיטלידד" (אירוח, בספרדית), ובמקור היה מקום מנוחה לצליינים וללוחמים ממסדר הצלבנים בדרכם מצרפת. כיום המבנה, שחבוי בעמק פסטורלי בתוך הפארק, למרגלות ההרים ולצד מפל גדול (אפילו הייתה שם קשת כשהגענו, נשבעת!), משמש כמלון. בחורף, השטח הופך מושלג לגמרי ומוכר כמקום טוב להליכה אלפינית.

"בית החולים" ההיסטורי מתגמד (בעיני, כן?) ביחס למוזיאון הקטן שלצידו, שהוא היחיד המשמר את מורשת הפירנאים, ללא קשר למדינה (ספרד, צרפת וקטלוניה גובלים כולם בפארק). בקומה הראשונה יש ספרי עיון לשימוש הציבור. בקומה העליונה נמצאת הספרייה, המיועדת למחקר. הקירות עמוסים במדפים, שעליהם שורות-שורות של ספרים עתיקים, מפות ישנות, מסמכים נושנים וליתוגרפיות מקוריות – והכל אוסף פרטי של הבעלים, שמתחזק את המקום בהתנדבות, מתוך תחושת שליחות של תיעוד ושימור ההיסטוריה המקומית.

איפה אוכלים: אנחנו אכלנו במסעדת La Llardana בבנאסקה, שאמנם יקרה, אבל האוכל טוב והנוף משגע. אל תשכחו לנסות את האסקליבדה. תתקלו בו עוד מספר פעמים בדרככם – פלפל אדום, פלפל ירוק/חציל ובצל שכולם מטוגנים ומאודים. פה שמים את זה על טוסט ומתיכים עם גבינה.

איפה שותים: Rabason (=שורשים בפטואס, השפה המקומית של העמק), הפאב הראשון בבנאסקה, שווה ביקור – ולו רק בשביל החוויה המוזרה, שכן הוא מאובק ועמוס בקורי עכביש, בפוחלצים ובמזכרות התלויות על התקרה. מי שבמצב רוח אותנטי, יכול לנסות את יין המוסקטל, שהוא חזק ומתוק וייחודי לאזור, או וינו וייחו (=יין ישן), שלדעתי חזק מדי ועם ריח של ויסקי.

איפה ישנים: יש מספר בתי מלון בתוך בנאסקה ועוד כמה שפזורים באזור. אני ישנתי במלון Aneto שיש בו חדרים נחמדים, בריכה מקורה ונוף מדהים על ההר.

איך מגיעים: ניתן להגיע לברצלונה בטיסה ישירה של חברת הלואו-קוסט Vueling. הטיסות מתבצעות במטוסים נוחים והשירות אדיב. בברצלונה ניתן לאסוף רכב שכור ולאחר כשעתיים נסיעה תגיעו כבר לחבל אראגון.

הערה: כתבה זו נכתבה על- ידי אביטל ישראל, לטובת Gotoaragon.co.il, והתפרסמה במגזין הטיולים הישראלי למטייל עם העזרה של משרד תיירות אראגון